ההיסטוריה של שחרור מחנה הריכוז דכאו וטקסי הזיכרון לרגל השחרור

בסוף אפריל 2015 נחגוג 70 שנה לשחרור מחנה הריכוז דכאו על ידי יחידות הצבא האמריקאי. במרץ 1933 נבנה מחנה זה כאחד ממחנות הריכוז הראשונים שהקימו הנאציונל סוציאליסטים והוא שימש מחנה לדוגמה לכל מחנות הריכוז שנבנו אחריו. במהלך שניים-עשר שנות קיומו נאסרו כאן וב- 140 מחנות משניים מעבר ל- 200 אלף בני אדם מכל רחבי אירופה, 41,500 מהם נספו.

עוד זמן קצר לפני שחרור המחנה נספו אסירים רבים כתוצאה ממגיפות הטיפואיד (טיפוס) וטיפוס הבהרות. ב- 26 באפריל 1945 אילצו שומרי ה- SS של המחנה 7,000 אסירים בקירוב לצעוד בצעדות מוות לכוון דרום.

ב- 29 באפריל 1945 שוחרר המחנה המרכזי דכאו על ידי יחידות הצבא האמריקאי. מעבר ל- 32,000 אסירים שהו בזמן זה עוד בצריפים ובשטח המחנה. במטרה לשרוד עד בואם של כוחות בעלות הברית, התארגנו אסירים מלאומות שונים כבר בימים האחרונים לפני שחרורם לקהילת אסירים פעילה. מאוחר יותר שימש ארגון האסירים הבינלאומי של דכאו כגוף לניהול עצמאי של האסירים המשוחררים שטופלו רפואית על ידי יחידות הצבא האמריקאי ועזבו בשבועות ובחודשים שלאחר השחרור את מחנה דכאו.

טקס השחרור הראשון (ה- 1 במאי 1945)


ב- 1 במאי 1945 נאספו אסירי המחנה לשעבר ברחבת המסדרים לשם חגיגת "יום השחרור, הרעות וברית-האחים". על גבי שלטים העירו החוגגים שעמדו בקבוצות לאום את תשומת הלב לססמאות קהילת אסירי המחנה, לפיהן פועל אירגון האסירים הבינלאומי של דכאו עד עצם היום הזה: " לעולם לא עוד פאשיזם! לעולם לא עוד מלחמה!"

 

מאז אותו יום מגיעים כל שנה ניצולים מכל רחבי העולם לאתר מחנה הריכוז לשעבר, בכדי לחגוג את יום שחרורם ולאזכיר את זכר הנספים. בחזרתם לכאן מציבים האסירים לשעבר סימן. המטרה שהציבו לעצמם היא, לשמור על זכרון העבר חי וקיים. חלק חשוב מעבודתם הוא גם לערב בעבודתם בני נוער.

הטקס לרגל 10 שנות שחרור המחנה (1955)

בשנים שלאחר המלחמה שימש איזור מחנה האסירים לשעבר במחנה הריכוז דכאו למטרות שונות. לאחר שאחרוני הניצולים עזבו את המחנה, השתמש הצבא האמריקאי במקום כמחנה אסירים. בשנת 1948 הקימה ממשלת מדינת בוואריה במקום שכונה לפליטים מחבל הסודטים. רק שטח המשרפות לשעבר שימש כאתר הנצחה לאזכרת גורלם של האסירים שנספו במחנה הריכוז דכאו.  

לרגל יום השנה העשירי לשחרור המחנה, חזר בפעם הראשונה מספר גדול של ניצולי המחנה לשטח המחנה לשעבר. בנובמבר 1955 ייסדו בבריסל אסירים לשעבר את אירגון האסירים הבינלאומי של דכאו – Comité International de Dachau (CID), אגודה חובקת עולם של ניצולי דכאו. הם דרשו הקמת אתר הנצחה מכובד במקום בו עמד מחנה הריכוז. מטרותיו העיקריות של אירגון ה- CID היו פינוי מחנה הפליטים והריסת כל המבנים שהוקמו על שטח המחנה לשעבר לאחר שחרורו. מעבר לזאת, תכננו הניצולים להקים על שטח חצר המסדרים לשעבר אנדרטה בינלאומית לזכר בני האדם שנספו במחנה הריכוז דכאו. מתוך ההכרה העצמית של האירגון כנציגם הבינלאומי של כל בני האדם שנספו בדכאו וגם של כל הניצולים וילדיהם שומר אירגון ה- CID על זכרון נספי מחנה הריכוז ומארגן מאז את טקסי הזכרון לרגל שחרור המחנה.

יום השנה ה- 20 לרגל שחרור המחנה (1965)

בתחילת מאי 1965 חנך השר בממשלת מדינת בוואריה דאז ואסיר המחנה לשעבר אלויס הונדהמר יחד עם נשיא אירגון ה- CID אלברט גאוריס בבניין המנהלה המרכזי של מחנה הריכוז לשעבר את מוזיאון אתר ההנצחה במחנה הריכוז דכאו. התערוכה המתמדת הוקמה לפי תוכניותיו של האירגון הבינלאומי של אסירי דכאו. 

מעבר ל- 600 אסירים לשעבר מ- 14 מדינות אירופאיות חזרו לרגל אירוע זה לדכאו. בהצהרה לעשרים שנות שחרורם, הם קבעו "לפעול בכל דרך אפשרית על מנת שזכרון המתים בכל ארץ וארץ ישאר חי וקיים" ו"לשמר את רוח האחדות האחוותית ששררה בינהם בתקופת מחנה הריכוז."  

בשנות ה- 60 של המאה העשרים הוקמו באתר מחנה האסירים לשעבר מספר אנדרטאות לזכרון נספי מחנה הריכוז דכאו: לאחר שכבר בשנת 1960 הוקמה הקפלה הקתולית "יסורי מות ישו" בקצה הצפוני של שדרת העצים במרכז המחנה עקבו אחריה בשנת 1964 בנייני המנזר "דם הקודש כרמל" ובשנת 1967 האנדרטה היהודית וכנסיית הפיוס האבנגלית. 

עם ייסוד אתר ההנצחה במחנה הריכוז לשעבר בשנת 1965 פרסם אירגון האסירים הבינלאומי של דכאו מכרז לתחרות לשם הקמת אנדרטה מרכזית על חצר המסדרים לשעבר. כשלוש שנים לאחר מכן, ב- 8 בספטמבר 1968 הוסר הלוט על האנדרטה הבינלאומית שהוקמה על ידי האמן היוגוסלבי ננדור גליד.  

יום השנה ה- 50 לרגל שחרור המחנה (1995)

בשנת 1995 לקחה על עצמה בפעם הראשונה ממשלת מדינת בוואריה בשיתוף פעולה עם אירגון האסירים הבינלאומי של דכאו את הזמנת אסירי המחנה לשעבר לטקס הזכרון. מבין האורחים נוכח גם מספר גדול של ניצולים ממדינות ברית המועצות לשעבר. ניצולים אלה סבלו לעיתים קרובות לאחר שחרורם וחזרתם למולדותיהם תחת מעשי-תגמול ורדיפה משום שהרשויות הסובייטיות ראו בהם בהכללה כמשתפי פעולה בשל עבודות הפרך שנאלצו לעבוד בהן ברייך הגרמני. גם במערב לא היה אינטרס נרחב לאזכיר את הנספים הסובייטים. אך החל משנת 1992 מזמין אירגון התמיכה למפגשי נוער בינלאומיים ועבודת אזכרה בשיתוף פעולה עם אתר ההנצחה דכאו ניצולים ממדינות ברית המועצות לשעבר. רבים מהניצולים חווים בפעם הראשונה הכרה כניצולים. 

בדיוק 50 שנה לאחר השיחרור, ב- 29 באפריל 1995 נחנכה קפלה רוסית-אורתודוכסית "תחיית אדונינו". הקפלה ממוקמת במעבר בין מחנה הריכוז לשעבר לאיזור המשרפות. באותה שנה נשא אדמונד שטויבר דבריו כראש הממשלה הבווארי הראשון לרגל טקס זכרון רשמי באתר ההנצחה דכאו. לאחר הטקס המרכזי התקיימה בארמון המלכים הבווארים במינכן קבלת פנים ממלכתית לכבוד האסירים לשעבר.

בין השנים 1996 ו- 2003 הוקמה תערוכה חדשה על ההיסטוריה של מחנה הריכוז לשעבר דכאו העומדת תחת הסימן "דרכם של האסירים". מועצת מומחים מהמחקר הבינלאומי לוותה את הקמת התערוכה החדשה.

יום השנה ה- 60 (2005)

החל משנת 2005 נכנס המבקר לאתר ההנצחה דכאו דרך "בניין השער", הכניסה ההיסטורית למחנה האסירים לשעבר. מועצת המומחים מהמחקר הבינלאומי תמכה במשאלה להעביר את הכניסה בחזרה למקומו המקורי. לרגל יום השנה ה- 60 לשחרור המחנה פתח ראש ממשלת בוואריה דאז אדמונד שטויבר יחד עם שרת המשרד הפדרלי לפיתוח דאז היידמרי ויצ'ורק-צויל ויושב ראש אירגון ה-CID, הגנרל אנדרה דלפש את הכניסה המחודשת המובילה דרך שער הברזל עם הכיתוב הידוע לשמצה "העבודה משחררת". על שטח בסיס האימונים לשעבר של חיילי ה-SS  במחנה הריכוז הוקם בשנים הראשונות לאחר המלחמה בסיס צבאי  אמריקאי. בשנות השבעים החליטה ממשלת מדינת בוואריה להקים שם מחנה לימודים ואימונים למשטרה הבווארית. עד היום משמש השטח את המשטרה הבווארית.

יום השנה ה- 65 (2010)

בשנת 2010 ביקר בפעם הראשונה נשיא פדרלי ראשון בזמן כהונתו, הורסט קהלר, את אתר ההנצחה דכאו. לא רק לניצולים היתה נוכחותו לרגל יום השנה ה- 65 לשחרור מחנה הריכוז בעלת חשיבות גדולה: מאז תום המלחמה דאגו בעלי תפקיד גבוה ברפובליקה הפדרלית גרמניה לשמור מרחק מהמקום. "הגיע כבר הזמן", נימק קהלר את השתתפותו. בדברי תמיכה נגד השכחה הוא הוקיר את עבודת ההסברה ההולכת ונמשכת של הניצולים. גם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה העיר את תשומת הלב בדברי ברכה בכתב כי חובה לשמור על כבוד מורשת הניצולים.