ההיסטוריה של מחנה הריכוז דכאו בשנים 1945-1933

לאחר השבעתו של אדולף היטלר לקאנצלר הרייך ב-30 בינואר 1933, ביססו הנאצים דיקטטורה ברייך הגרמני תוך מספר שבועות באמצעות שימוש בטרור ובאלימות. תפקיד מרכזי בהפיכה מילאו הרדיפה והאלימינציה של האופוזיציה הפוליטית. לצורך כליאתם של המוני היריבים הפוליטיים של המפלגה הנאצית, הוקמו מחנות ריכוז בכל רחבי הרייך. מחנה הריכוז דכאו היה אחד מהם. ב-22 במרץ 1933 הגיעו האסירים הראשונים למחנה, שהוקם במתחם בית חרושת ממלכתי בווארי נטוש לייצור אבקת שריפה ותחמושת. באוקטובר 1933 הציג מפקד המחנה תיאודור אייקה את תקנון המחנה, הכולל שורת עונשים ברוטליים עבור האסירים ותקנות שירות עבור אנשי האס-אס (פלוגות המגן). חוקים אלה מיסדו שלטון אימה ועריצות של אנשי האס-אס על האסירים, אשר מהותו הייתה אכזריות והטלת טרור.

תחת האמתלה כי אנשי האס-אה (פלוגות הסער הנאציות) מתכננים הפיכה (״הפוטש של רהם״), הורה אדולף היטלר לאנשי האס-אס לרצוח את הנהגת האס-אה ויריבים פוליטיים אחרים. עשרים ואחד מהם נאסרו במחנה הריכוז דכאו. התפקיד אותו נטלו אנשי האס-אס בטבח זה חיזק וביסס את מעמדם, ומחנות ריכוז אחרים שהיו בעבר תחת שליטת האס-אה הועברו לשליטתן של יחידות האס-אס. תיאודור אייקה, אשר מונה ל״ראש מפקדת מחנות הריכוז״, הנהיג את ״שיטת דכאו״ (תקנון המחנה, אותו הוא ניסח) בכל מחנות הריכוז האחרים.

בשנת 1935 החליט אדולף היטלר להשתמש באופן קבוע במערך מחנות הריכוז ככלי פוליטי לביסוס משטר האימה של הנאצים ולהרחיבו. בכך נסללה הדרך למצב חירום קבוע ולחיזוק שלטון הטרור האכזרי של הגסטפו (משטרת המדינה החשאית) והאס-אס תחת הנהגתו של היינריך הימלר.

פרט למחנה הריכוז דכאו, פורקו כל מחנות הריכוז המוקדמים ונבנו מחנות אסירים חדשים וגדולים יותר. בנוסף למתנגדי המשטר הנאצי נכלאו יותר ויותר אנשים מקבוצות שנרדפו מטעמי האידיאולוגיה הגזענית והאאוגניקה הנאצית. בין אסירים אלה היו מיעוטים מיניים ואתניים כגון הומוסקסואלים וסינטי ורומה. בעלי כמה הרשעות קודמות, שכונו ״פושעים מועדים״, או כאלה שניהלו אורח חיים אשר לא תאם את האידיאולוגיה הנאצית, נרדפו גם כן בשל היותם ״אנטי-סוציאליים״ או ״פושעים״ והובאו למחנה הריכוז.

בשנת 1937 החלו עבודות הרחבת מחנה האס-אס ובניית מחנה אסירים חדש המסוגל להכיל 6,000 אסירים. האסירים אולצו לבצע בעצמם את עבודת הבנייה תוך מאמץ פיזי קשה ביותר. פרסום ה״תקנון למניעת פשעים על ידי המשטרה״ בשנת 1937 מנציח את דיכויים ורדיפתם של אנשים שהוגדרו כ״אנטי-סוציאליים״ ו״פושעים מועדים״. תקנון זה הכשיר את הקרקע למעצרים המוניים של משתמטי עבודה, אשר נערכו בשנת 1938.

לאחר כיבוש אוסטריה וחבל הסודטים הוגלו אלפי אסירים פוליטיים, בני סינטי ורומה ויהודים מהשטחים שנכבשו למחנה הריכוז דכאו. בעקבות הפוגרומים האנטישמיים בנובמבר 1938 נעצרו כמעט 11,000 גברים יהודים והועברו למחנה הריכוז דכאו. אנשי האס-אס התעללו בהם וסחטו אותם על מנת לאלצם למסור את נכסיהם ולהגר.

ב -1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם תקיפת הווארמכט הגרמני בפולין. האס-אס פינה באופן זמני את מחנה האסירים דכאו לקראת סוף ספטמבר והמקום שימש להכשרת דיוויזיית האס-אס השלישית ״טוטנקופף״. באביב 1940 הועברו יותר מ- 5,000 אסירים למחנות הריכוז פלוסנבירג, מאוטהאוזן ובוכנוואלד. תנאי מאסרם הידרדרו במחנות אלה באופן דרמטי.

החל משנת 1940 הועברו יותר ויותר אסירים מהמדינות שנכבשו על ידי הוורמאכט למחנה הריכוז דכאו. בקיץ 1940 הגיע מספר האסירים במחנה לכ-10,000. עם תחילת המלחמה הורעו תנאי המחייה של האסירים בדכאו באופן דרסטי. תנאי העבודה הרצחניים, מחסור במזון וחוסר היגיינה הובילו לעלייה חדה במקרי המוות במחנה.

לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, שימש מחנה הריכוז דכאו כמחנה הוצאות להורג של שבויי מלחמה סובייטים. חברי הצבא האדום, אשר סומנו על ידי הגסטפו כאינטלקטואלים, יהודים או קומוניסטים, נורו למוות על ידי אנשי האס-אס. ההוצאות להורג ההמוניות הראשונות בוצעו בחצר הבונקר בשטח המחנה והועברו מאוחר יותר לשטח מטווח הירי של האס-אס בהברטסהאוזן. שם נרצחו בשנים 1941/1942 על ידי האס-אס יותר מ-4,000 שבויי מלחמה סובייטים.

במסגרת ״תוכנית T4 - אותנסיה״ (המתות חסד) של המשטר הנאצי, ״בררו״ רופאי האס-אס ב-1942 אסירים חולים ואסירים שאינם כשירים לעבודה במחנה הריכוז דכאו. אסירים אלה, שמספרם עלה על 2,500 נלקחו ב-״הובלות הנכים״ לטירת הרטהיים באוסטריה, בה הם נרצחו על ידי הצוות באמצעות שימוש בגז. החל משנת 1942 ביצעו רופאי האס-אס ניסויים רפואיים מבעיתים על אסירים במחנה הריכוז דכאו.

בפברואר 1943 הכריזה ההנהגה הנאצית על ״המלחמה הכוללת״. השלטון הנאצי השתמש בכל המשאבים הזמינים לטובת ״הניצחון הסופי״ במלחמה ובכך הוקצנה החלטת המשטר הנאצי משנת 1942 על שימוש בקנה מידה רחב באסירי מחנות הריכוז כפועלים בכפייה בייצור תחמושת. האס-אס הקימו בקרבת מפעלי התחמושת מחנות ריכוז משניים רבים. עד סוף המלחמה הייתה תחת סמכותו של מחנה הריכוז דכאו רשת של 140 מחנות לוויין, שנמצאו בעיקר באזור דרום בוואריה. המחנה המרכזי עבר שינוי בתפקידו: הוא התפתח למחנה מעבר, אשר שימש כנקודת איסוף ושילוח עובדים בכפייה עבור מחנות הלוויין.

החל משנת 1944 תבוסת הוורמאכט נהייתה יותר ויותר ודאית. הצבא האדום ובעלות הברית התקדמו לעבר גבולות הרייך. מחנות ריכוז רבים, שהיו בקרבת חזית הלחימה, פונו על ידי אנשי האס-אס, והאסירים הועברו ב״משלוחים״ אל מחנה הריכוז דכאו. הצפיפות במחנה הריכוז דכאו הגיעה למצב בלתי נסבל, משום ששהו בו בו זמנית יותר מ- 30,000 אסירים. תנאי החיים האיומים הובילו להתפרצות מגיפת הטיפוס. במחנות הלוויין נחשפו האסירים לתנאי מחייה ולתנאי עבודה מחפירים ורצחניים. יותר משליש מתוך כ-41,500 האנשים, שאיבדו את חייהם במחנה בין השנים 1933 ו-1945, איבד את חייו בששת חודשי המלחמה האחרונים.

לקראת סוף אפריל 1945, החל האס-אס בפינוי אסירים ממחנה הריכוז דכאו, על מנת למנוע את שחרורם על ידי חיילי צבאות בעלות הברית. לפחות 25,000 אסירים ממחנה הריכוז דכאו נשלחו בצעדות או נלקחו ברכבות מטען לכיוון טירול באוסטריה. אלפי אסירים לא שרדו את הדרך. ב -29 באפריל 1945 שיחררו יחידות צבא ארצות הברית את מחנה הריכוז דכאו. עוד באותו היום הקימו הניצולים ועדה בינלאומית של אסירים. עבור אלפי אסירים הגיע החילוץ מאוחר מדי והם מתו מתשישות, ממחלות וכתוצאה מהשלכות תנאי מאסרם במחנה הריכוז.