סיור וירטואלי

5 ניין השער ושער המחנה

בניין השער היה הכניסה והיציאה אל מחנה האסירים, אותו כינו אנשי האס-אס באופן רשמי ״מחנה מעצר מונע״. בבניין שכנו חדרי פיקוד האס-אס ומשרדי המחלקה הפוליטית. האסירים אולצו לבנות בעצמם את הבניין בשנת1936 כחלק מעיצובו ובנייתו מחדש של המחנה.

מקורו של המונח ״ז'ורהאוז״ הוא במילה הצרפתית ״Jour״ שפירושה הוא יום. המונח היה בשימוש בעגה הצבאית. הסיבה לכך היא שבבניין השער שוכנו משרדי מפקדות היום של המחנה. מפקדי המחנה הקצו לאסירים את עבודתם, ערכו ביקורות ושלטו בצריפים. הם גם קבעו עונשים וחילקו את משמרות השמירה על האסירים. מנקודת מבטם של האסירים, היה בניין השער מרכז מוקד הכוח והשליטה של האס-אס.

במחנה הריכוז היו אסירים מסויימים, שנבחרו על ידי אנשי האס-אס לבצע שורה של תפקידים ומשימות פיקוח, בקרה ומנהלה. אסירים אלה נשלטו על ידי אנשי האס-אס והיו תחת מרותם.  הם אולצו לבצע את פקודותיהם, גם אם אלה היוו איום ממשי על בריאותם או על חייהם של אסירים אחרים. במידה ולא עמדו בדרישות אנשי האס-אס הם נענשו. רבים מהם ניצלו את עמדתם כדי להגן על עמיתיהם האסירים. השימוש באסירים בתפקידים שונים היה מכשיר לשליטה טוטאלית והפגנת כוח של האס-אס.

כל האסירים החדשים שהגיעו למחנה עברו דרך דלת שער הברזל של בניין השער, עליה התנוסס הכיתוב ״העבודה משחררת״. סיסמה זו שיקפה את התעמולה הנאצית המתעצמת שמטרתה להציג את מחנות הריכוז כ-״מחנות עבודה וחינוך״. בנוסף, היא הראתה את היחס הבלתי אנושי והמזלזל כלפי האסירים, משום שעבודת כפייה הייתה בפועל אמצעי להשמדה ולטרור על ידי האס-אס.

בניין השער הוא מבנה מוארך עם מגדל שמירה קטן על גגו. תחת המגדל נמצאת קשת שער רחבה ובה שער ברזל יצוק עם הכיתוב ״העבודה משחררת״

בניין השער, מבט חזיתי לכוון מחנה האסירים, 2010 (אתר ההנצחה של מחנה הריכוז דכאו)

בניין השער המוארך ניצב מאחורי שני עצים הפונים למחנה, במרכזו קשת שער רחבה. שער ברזל יצוק עם הכיתוב ״העבודה משחררת״ שימש ככניסה ויציאה של המחנה, והוא מהווה עדיין היום את הכניסה הראשית למבקרים, המבקשים לבקר באתר ההנצחה

בניין השער זמן קצר לאחר השחרור ותחתיו אסירים לשעבר וחיילים אמריקנים, מאי 1945 (אתר ההנצחה של מחנה הריכוז דכאו)

ציטוט: ״בשער הכניסה נפתח שער ברזל יצוק. [...] הצריפים הבריקו בצבעם הירוק מבעד לגדר התיל. אפילו ממרחקים ניתן היה לראות שהכל נקי לגמרי, ואף לא היה ניתן למצוא פיסת נייר קטנה ביותר זרוקה איפשהו. אולם על הכל ריחף משהו חסר רחמים, משהו נורא, משהו קר כקרח. בחיים שלי לא הרגשתי מעולם סביבה מסוכנת ועויינת כל כך״.

עדות של ניצול על הגעתו למחנה הריכוז דכאו, לפני בניין השער; אדגר קופפר-קוברביץ, אסיר במחנה הריכוז דכאו, 1945-1940